ואז נפתחה הדלת וכולנו נכנסנו לחדר לערב סיום הסדנא.
השיר שהתנגן ברקע הכה בי, חזק ומהר, בנקודה הכי רגישה. לא הייתי מוכן. הדמעות הציפו אותי וחנקו את הגרון.

זה היה כל כך חזק ומפתיע שפשוט לא יכולתי להכיל את זה. הייתי חייב לצאת לרגע לקחת אוויר.
לא ברור לי מה קרה שם. ככה זה עם שירים, יש כאלה שפוגעים ישר בלב, ברכות, קורעים את הנשמה.
"אנשים טובים", של רמי קליינשטיין, הוא בשבילי אחד מהם. מהפעם הראשונה ששמעתי אותו, בנסיעת שורשים לאי-שם בצפון הארץ, הוא התיישב על עצב פתוח אצלי בלב.
בכל פעם ששיר פוגש אותי בצורה כזו אני מרגיש שזה מקום שאני צריך לעשות בו עבודה, לחפור ולבדוק מה יש בו שככה הוא נוגע לי.
עכשיו אני בבית, פותח יוטיוב ונותן לשיר להתנגן ברקע. הרגש שב להציף, העיניים דומעות והאצבעות נעצרות. ואז האותיות עולות לאט לאט אל הדף. הקצב איטי ואני נעצר ושוקע לתוך השיר. אני מקשיב לו בלופ, מתמקד במילים ושואל את עצמי "למה בעצם?" איך דווקא המילים האלה נוגעות בי כל כך עמוק? מה יש בהן? על מה זה מתיישב אצלי? אני מאפשר לרגש להשתלט עלי ונושם.
התשובה פתאום כל כך ברורה לי, ממש צועקת. כבר משם השיר, "אנשים טובים". לאורך חיי נתתי את ליבי ונשמתי לכמה אנשים, והם פגעו בי, ניצלו ונטשו. כל אחד בדרכו פער פצע בנשמתי. הפצעים הפכו לצלקות, והן מקשות עלי בכל פעם מחדש לתת אמון. החשש הזה להיפגע, ללכת עד הסוף ולתת את כולי, את כל המאה אחוז שלי, מלווה אותי יום יום.
אבל מהצד השני היקום זימן לחיים שלי גם אנשים אחרים, אנשים טובים, שבאו, ליטפו, חבשו את הפצעים, ועזרו לפצעים להגליד ולהפוך לצלקות שהולכות ודוהות לאט לאט, כמעט נעלמות, ולנפש להירפא ולגדול. אף אחד מהם לא נכנס לחיים שלי בתרועה רמה. כולם אנשים מהישוב, רגילים לחלוטין, שזימנתי לחיים שלי. כל אחד עזר במשהו, הקל עלי, חיבק ואהב בדרכו. חלקם נשארו רק דקה, אחרים – תקופה ארוכה.
עכשיו, במבט לאחור, אני יכול לראות כמה הייתי פצוע, פגוע ואומלל.
רציתי להגיד לכם, אנשים טובים, תודה ענקית מכל הלב, על מי שאתם, ועל זה שבחרתם להיכנס לחיים שלי, להישאר, אפילו אם זה רק לרגע. תודה שלא ויתרתם עלי, גם כשניסיתי להדוף אתכם ולגרש אתכם מחיי.
אוהב ומודה לכם מכל הלב.