החיים שלי מורכבים מ-3 חלקים מרכזיים (נשמע מוכר?): תזונה וספורט (עליהם הרחבתי בפרקים הקודמים), והחלק המשמעותי ביותר – תחושת הערך העצמי שלי שקשורה לעשיה ולשייכות.

אני זוכר את ימי העבודה שלי בהיי-טק. בבוקר הייתי מגיע למשרד אחרי חתירת בוקר נפלאה, כולי זורח ומאושר, חוטא בזמזום שיר של בוקר שנדבק אלי במהלך החתירה. ככל ששעות העבודה התקדמו מצאתי את עצמי דועך, וכשהגיעה השעה ללכת הביתה הייתי במצב זחילה מתקדם. האושר של תחילת היום התפוגג, ועד הערב לא נותר ממנו זכר. למחרת אותה שגרה חזרה על עצמה.

לא פעם מצאתי את עצמי מחפש נחמה בפיצוציה מעבר לכביש. לא הייתי רעב אבל חיפשתי נחמה קטנה. בתחום הפיצוי המתוק לקיוסקים יש המון מה להציע. מי אמר שוקולד, גלידה, וופלים וחטיפים ולא קיבל? את הקשר בין תסכול ותחושת בדידות לבין אוכל אני לא חושב שמישהו לא מכיר.

לקח לי זמן להבין שחוסר האושר שלי לא נובע מזה שעליתי במשקל. יש פה משהו עמוק יותר. נדרש שינוי אחר, ולא רק במזון שאני צורך. והשינוי הזה קשה הרבה יותר מהשינויים שנדרשו ממני בתזונה או בספורט.

כשבעבודה הרגשתי שהתפקיד קטן עלי, והיו לא מעט תקופות שישבתי וחיכיתי שייכנס פרוייקט חדש, האושר שלי צנח באופן בולט. יכולתי לשבת בבטלה בתקופות רגועות יותר (שלא לומר רגועות לגמרי) ולעשות קולות של שטיח (תאמינו לי, יש דבר כזה. בעצמי שמעתי), אבל כשזה הגיע לשלב שזה פגע באושר שלי – ההשפעה היתה מרחיקת לכת.

אז יזמתי פניה לבוס, ויחד איתו הגדרנו את התפקיד שלי מחדש, כדי לייצר לי ערך שייתן לי דרייב להגיע בבוקר. אין לכם מושג כמה זה הרים אותי. פתאום הרגשתי מאותגר, והמרץ שקיבלתי בחתירת הבוקר לא אבד במשך יום העבודה. ומה עוד גיליתי? שפתאום אין לי צורך לחפש את הפיצוציה. הייתי כל כך עסוק, שבכלל לא חשבתי על זה. יום העבודה טס, ובלי לשים לב הייתי מגלה שהגיעה השעה לחזור הביתה, לקלח ולהשכיב את הילדים וכמובן גם להקריא סיפור לפני השינה. המסגרת המשפחתית היתה עוד נקודת אושר בלו"ז היומי שלי.

גיליתי שכשאני יוזם – אני במיטבי. כושר השכנוע שלי גרם לבוס להעביר אלי עובדים נוספים שייקחו חלק ברעיון שפיתחתי והובלתי, וכבר לא היה אכפת לי אם הפרוייקט יבשיל לכדי מכירה ללקוח חדש או לא – עצם העשייה, הפיתוח המחשבתי והובלת הצוות, שרתמו אותי לקחת אחריות על תחום חדש בעבודה, גרמו ליום שלי להיראות שונה לגמרי. תחושות הערך העצמי והאושר שלי היו בשיאן.

אז מה בעצם השתנה? במילה אחת – אחריות.

תחשבו רגע על פעילות גופנית. הבנתי שכל האחריות על ההפעלה של הגוף שלי היא 100% רק עלי. אם לא אצא לאימון אף אחד לא יוכל לבצע אותו במקומי. אותו דבר לגבי תזונה. אם לא אקפיד על האוכל שאני מכניס לגוף, אף אחד לא ישמין במקומי (כשחושבים על זה, מגיל 3 כבר לא דוחפים לי אוכל לפה יחד עם אווירון וירטואלי. זה לגמרי רק שלי).

המצב כאן הוא בדיוק הופכי ל OUT SOURCING (מיקור חוץ, למי שמתעקש). יש תחומים שאפשר להאציל בהם סמכויות (וזה אפילו רצוי, במקרה שלי): כדי להשיג בית נקי ומסודר תמיד אפשר לשכור מנקה. כשמשהו מתקלקל בבית תמיד תימצא הכתובת לתיקון. במקרה של תזונה ופעילות גופנית זה לא עובד. גם היועצים הטובים ביותר בתחום הם רק מלווים ותומכים, ולא יכולים להחליף את המציאות שלי.

כשמגיעים לדבר על תחושת הערך העצמי, האחריות גדולה אפילו יותר והיא לגמרי בלעדית שלי.

כשטוב לי, ואני אוהב את עצמי ואת המקום שלי בחיים, וכשאני משלב ספורט ותזונה נכונה כהרגלי חיים, זה בא לידי ביטוי גם גופנית. הכושר שלי עולה, המשקל יורד ופתאום החיים נראים כיפיים וקלילים יותר. ואין כמו צג המשקל לשקף לי את זה בכל בוקר. עונג גדול.

אהבתם? שלחו לחבריכם, שתפו בפייס וכתבו תגובה, גם לייק זה בסדר
לא אהבת? הרבה יותר חשוב, כיתבו לי מה לא אהבתם ולמה
ואם עוד לא עשיתם לייק לדף הפייסבוק שלי ? עכשיו זה הזמן

מאמרים נוספים בסדרה "המתכון לירידה במשקל":

• המשקל הוא ראי של מצב הרוח
• דיאטה זה מצב זמני, הוא לא שורד
• שינוי אמיתי = שינוי הרגלי חיים
• מה הספורט שלי
• ספורט, תזונה, איכות חיים וערך עצמי
• מה שחשוב לי באמת
• לרוץ למרחקים ארוכים