יחסים – מבוא
פססט…. פססט… התעורר, התעורר!
הלחישה הזאת באוזן, חרישית, כמעט ואינה נשמעת, העירה אותי משינה עמוקה.
זה היה ביום שישי, עוד מעט שבת. טיילתי להנאתי על חוף הים, מגלגל מחשבות על הא ודא, נותן לאדוות הגלים ללטף את אצבעות רגלי. מה הבן אדם צריך בסך הכל? מעט שקט ושלווה, עצי דקל לרוב, חוף ים זהוב. פשוט יום מושלם. למתבונן מהצד זו בטח נראתה תמונה מושלמת . טובי הגרפיקאים ואנשי השיווק לא היו מצליחים לייצר מגזין תיירות המעביר לקורא חוויה מופלאה שכזו. תמונות כאלו יש רק באגדות. במחשבה שנייה, כל יום בגן הוא יום מושלם.
לאחר שהתעייפתי מההליכה ומהמחשבות, ולאחר שאכלתי מהפירות הטרופיים שהוגשו במזנון החופשי בנדיבות רבה, נשכבתי באחד מהערסלים שהיו פרושים לרווחת התושבים לאורך החוף. אומנם לא תכננתי להירדם, אבל התרדמה נפלה עלי וכך שקעתי בשנת ישרים עמוקה וטובה. עד לאותה לחישה חרישית. ואני, שהייתי מנומנם, ניסיתי לגרש אותה, כאילו חלום. כלום לא לוחש על אוזני באמת! ניסיתי וניסיתי, אבל הלחישה המשיכה בשלה, שקטה ויציבה וממתינה להתייחסותי. בלית ברירה פקחתי עין תורנית וראיתי את ידידי העתיק.
מה שלומך, ידידי? הכל בסדר? מהי הסיבה שבגללה אתה מעיר אותי משנת אחה"צ נפלאה שכזו…?
זה נפלא שאתה ישן בכזו שלווה, אבל מה עם השינה שלי? מאז השיחה שלנו לפני מספר ימים, המחשבות לא עוזבות אותי. אני לא ממש מצליח להירדם מאז.
אתה יודע, פתאום נזכרתי שהיום יום שישי, ושיום שישי הוא יום מיוחד עבורך, שהרי אצלך הכל התחיל ביום השישי.
קראתי. רוצה ומרגישה שצריכה לדעת עוד. תודה רבה