אהה, אינשטיין. ידיד קרוב שלי. עונג הוא לי לפגוש אותו כאן לעיתים לשיחה על ענייני דיומא, ולהמשיך גם אחרי שנים כה רבות לשוחח אתו על נושאים פיזיקליים. הטענות שלו אמנם נכונות, אבל בל נשכח שמה שיותר מעניין אותנו הוא מערכות היחסים בין בני האדם, ולמרות המהירות הרבה בה החיים מתקדמים כיום, בדור ה'אינסטנט', שבו הכל כאן ועכשיו ומייד (חוסר יכולת לדחות סיפוקים) – תוכניות ריאליטי בשידור חי, משחקי ספורט, CNN בדיווחים חיים מאזורי מלחמות ומהפכות – בפעם האחרונה שבדקתי, אנחנו עדיין לא בדיוק נעים במהירות האור…. .
הבט ותראה מה קורה לנו כאן ועכשיו, מדי יום, אצל כל משפחה, בין הורים לילדים. אני בסך הכל רציתי לנמנם, כמו הילד במיטתו בבוקר, ואלמלא ההורה שבא ומעיר את ילדו האהוב, היה ממשיך לישון, בדיוק כפי שאני הייתי ממשיך לישון כאן ועכשיו על הערסל, ללא התערבותך שלך.
כמו גוף הממשיך בתנועה, כך הגוף שלי ממשיך לישון כל זמן שלא מופעל עליו כוח חיצוני בצורת הלחישה שלך על אוזני, בדיוק כמו בטרגדיה שלך.
כשאני חושב על זה שוב, הראשון להפעיל כוח חיצוני היה ריבונו בעת בריאת העולם, ואילו אתה היית הראשון שהשפיע על בני האדם. כיום כולם עושים את זה כל הזמן, מי יותר ומי פחות.
הבה נזיז פה ענן או שניים ונתבונן. אתה רואה את הגבר הזה שם למטה, שיושב על הספה וצופה בתכנית מסקרנת בטלוויזיה – גמר גביע האלופות, למשל? או החבר שלו שקורא ספר, עסוק בענייניו, ובקיצור, אם להשתמש בשפתי, ממשיך בתנועה.
כוח המשיכה של מכשיר הטלוויזיה/ ספר/ כל עיסוק אחר גורם לו להמשיך ולנוע באותו מסלול.
עכשיו שים לב: אשתו ניגשת אליו ופונה אליו במילים 'קום! צריך…', או אחד הילדים שלו קורא לו: 'אבא, אתה יכול לבוא רגע?…'. כשדיברתי על כוחות, התכוונתי לזה בדיוק. האישה, הילד, אלה כוחות חיצוניים שיגרמו לאותו גבר לבצע שינוי במסלולו, כלומר להפסיק לעשות את מה שעשה עד אותו רגע, ולבצע במקום זאת את מה שנתבקש ממנו. עכשיו, בוא ונביט באותו גבר יותר לעומק. אתה רואה את הכרס הגדולה והמבט המת בעיניים? הוא ימשיך להיות שמן ולדבר עם עצמו על דיאטה והורדת משקל, אבל בפועל, היד שלו תמשיך לנוע אל קערת הפיצוחים וכוס הבירה. והוא ימשיך ללכת לאותו מקום עבודה ולחוש מת מבפנים עד שיבוא כוח חיצוני כלשהו ויזיז אותו ממסלולו. זה יכול להיות מכתב פיטורין או אירוע אחר שיגרום לו לעשות מעשה ולעבור למקום עבודה אחר ולחולל שינוי, בדיוק כפי שאתה היית הכוח החיצוני שהפעלתו הובילה לטרגדיה שלך.
אמנם לך לא היו הורים, שיעורי בית ומחשב, אבל בוא ונביט בילד ממוצע, שמשחק להנאתו במחשב, כולו מרותק במאמץ לנצח יריב מיתולוגי כלשהו ולשבור איזה שיא. פתאום נכנס לחדר אחד ההורים ומבקש ממנו להכין שיעורים, לסדר את החדר, לבוא לאכול ארוחת ערב עם כל המשפחה או כל דבר אחר. שוב, יש כאן כוח חיצוני שגורם לילד להגיב.
שים את עצמך בנעליו של אותו ילד, או אותו גבר. איזו תחושה הייתה נוצרת אצלך?
קראתי. רוצה ומרגישה שצריכה לדעת עוד. תודה רבה