"היי, אשמח להכיר לקשר רציני" – מופיעה ההודעה מקרן.
אמצע יום עבודה. אני שקוע ומרוכז מול המחשב. הטלפון רוטט ומוציא אותי מריכוז. משהי חדשה מעוניינת להיכנס לחיי, כך מודיע לי אתר ההיכרויות החביב עלי.
נכנס לפרופיל לבדוק התאמה ראשונית. אופס, אין תמונה. ולא רק תמונה אין – נאדה, אין כלום! כמה מאכזב… על סף סגירת האפליקציה והחזרה לעבודה משהו בכל זאת מתעורר. אנג'לינה גולי בדיוק התפנתה, גם שרי אריסון פנויה. אולי זאת בכלל סוכנת מוסד? מה יש לי בעצם להפסיד? אני בוחר להתעלם מהשדון הקטן שיושב לי על הכתף ומזכיר לי שברוב המקרים זו דווקא "סבתא אלגריה" (אימצתי אותה מ"זגורי אימפריה")
שולח תגובה: "מקווה שזה לא ישמע מעט שטחי, אבל אשמח לראות תמונה לפני שמתקדמים. בכל זאת גבר, תמונה שווה אלף מילים".
מבקשת נייד בשביל לשלוח לי בווטסאפ. זורם איתה ושולח (כזה אני, זורם).
קרן לא מחכה ובאמת שולחת תמונות. והתמונות, איך נאמר, מראות בחורה "בסדר". לגמרי בסדר. אפילו לא בסדר גמור, שלא להרחיק עד טוב מאוד. השמועות על אנג'לינה גולי היו מוקדמות מדי.
רמת העניין שלי בקרן צוללת מיידית, עוד בטרם התרוממה.
קבלו ערב משפחתי, למחרת. השעה 22:30. ערימת ילדים זרוקה לצידי על הספה. מתפנקים על סושי, סרט ופופקורן. אנחנו על סף הירדמות כשטלפון מקפיץ את כולנו. אני עונה. קרן על הקו (לא, לא תיאמנו שנדבר, ולא היתה התראה בהודעה מקדימה). אני מסביר שזה לא זמן נוח, אני עם הילדים. קובעים לדבר מחר, אחרי העבודה.
ביום שאחרי, כמו שהבטחתי, בדרך מהעבודה מתקשר לקרן. אלוהי התזמון לא בעדנו. היא בדיוק נכנסת להופעה. מרגיש לי קצת כמו טום וג'רי. עוד יום עובר, והפעם הטלפון של קרן תופס אותי בדרך חזרה מהסופר, עמוס שקיות עם קניות לשבת. בסוף זה קורה. אנחנו מצליחים לסנכרן שיחה. אתם יודעים מה? כמו התמונה כך השיחה – לגמרי "בסדר", פרווה. האמת – לא עושה חשק לעשות מאמץ לתאם פגישה בסוף השבוע. מכירים את השאלון כשהשיחה קצת נתקעת? אז אני מגשש: "מאיפה את?" מסתבר שמהישוב נשר, ליד חיפה. אני גר בקריית אונו (וזה לגמרי מופיע בפרופיל שלי). חישוב פשוט מראה שעה וחצי נסיעה לכל כיוון. הבנתי, תודה רבה, ממש גדול עלי, על מה היא בדיוק חשבה שפנתה אלי בחיפושיה אחרי "קשר רציני"? גם בשביל סטוץ, זה ממש רחוק מדי.
שום דבר לא מכין אותי להודעה שאני מקבל ביום שאחרי. שלום, כאן קרן, כולה מאוכזבת ומתוסכלת וטענות על כך שלא הצעתי לאסוף אותה מהבית ולהזמין אותה לדרינק. מילא אם הייתה מציעה להיפגש באמצע הדרך.
במציאות של חיינו זמן הוא משאב מבוקש. אנחנו עמוסי פעילויות ועסוקים במרדף להשיג עוד ועוד, כך שרוב שעות היממה מנותבות לעבודה ולשינה (בשאיפה לצד בת זוג אוהבת). אם יש לנו זמן פנוי לא היינו רוצים לשרוף אותו על עמידה בפקקי תנועה.
פלאשבק: אחרי שהתגרשתי אתר ההיכרויות זימן לי מישהי ברמת "טוב מאוד" עד "מצוין". מירושלים. נקודת האור היתה המשפחה שהיתה לה בפתח תקווה (אני יודע שיש פה איזו סתירה פנימית במשפט, לגבי האור ואם המושבות, אבל בואו נשאיר את זה ככה). הפגישה הראשונה שלנו תוזמנה ליום שישי, קצת לפני הארוחה המשפחתית שלה במרכז. הכימיה עבדה לטובתנו.
את היום המכונן שהגיע לא הרבה אחר כך אין סיכוי שאשכח. סיימתי יום עבודה. בספונטניות (אופיינית) הצעתי לקפוץ לבקר אותה בעיר הקודש. היא, בשמחה, "יאללה בוא". נכנסתי לרכב, הפעלתי ווייז ושלחתי ציון זמן (כבר למדתי שאישה צריכה זמן להכנות). מה כבר יכול להשתבש? רכב עבודה, הדלק על חשבון הברון. יאללה, לילה בירושלים עם אישה אוהבת – מה צריך יותר? עובר ליד נתב"ג, וחושב שכבר שלושה חודשים לא הייתי בחו"ל, יותר מדי זמן עבר. התנועה מתחילה להאט ווייז מחשב זמן הגעה מחדש. מסתבר שהייתה תאונה עם נפגעים והדרך חסומה. לירושלים כנראה הייתי מגיע רק לקראת האביב. בדיעבד, מאותו ערב למעשה ויתרתי על הירושלמית.
החלטה מכוננת התגבשה – אני נשאר בגזרת גוש דן.
ככל שאני אוהב יותר, ככה אני רוצה יותר – יותר ביחד, יותר חוויות, יותר מגע, יותר סקס, הרבה יותר. אני רוצה לנצל את הזמן ביחד בצורה מיטבית. אם המרחק הגיאוגרפי גדול מדי, הזמן שאני מבלה על הכבישים בא על חשבון הזמן שאבלה עם בת הזוג האהובה, וחיבוקים אני מעדיף על הספה ובמיטה ולא עם ההגה.
נגישות היא לא רק סיסמא. למצוא בת זוג זה פרוייקט גדול מספיק. לבנות קשר עם אינטימיות וחוויות משותפות זה אתגר ענק בפני עצמו. אם קשה לתאם פגישות, בגלל עבודה, ילדים, חוגים – רוב הסיכויים שהזוגיות לא תחזיק לאורך זמן. לכן אני כל הזמן משנן לעצמי: "אם זה לא יהיה פשוט, זה פשוט לא יהיה". אני רוצה להשקיע בקשר, לא בלוגיסטיקה סביב הקשר.
אני זוכר את הטלפון בבוקר: "יש לי הצפה בכיור, תציל אותי!!!!" אז נכנסתי לרכב, ותוך 10 דקות ההצפה הייתה תחת שליטה. זה לא שאי אפשר למצוא אהבה גם מצידו השני של האוקיינוס, יכול להיות שהיא דווקא שם, אבל קצת מאתגר לחבק אותה…
ותמיד תזכרו: הגודל, וגם המרחק, תמיד קובעים
- מיותר לציין שהטקסט מתייחס באופן שווה לשני המיניים וכל השמות בדויים
אהבתם? שלחו לחבריכם, שתפו בפייס וכתבו תגובה, גם לייק זה בסדר
לא אהבת? הרבה יותר חשוב, כיתבו לי מה לא אהבתם ולמה
ואם עוד לא עשיתם לייק לדף הפייסבוק שלי ? עכשיו זה הזמן, כאן משמאל
מאמרים נוספים בסדרה: "מחפשת קשר רציני"
- מחפשת קשר רציני?
- כמה רחוק אנחנו מוכנים לנסוע?
- זמן לקשר רציני יש לנו?
- כמה רחוק אנחנו מוכנים לנסוע? – חלק ב'
- תאום ציפיות – האם אני בשל לקשר?
- השידוך – בקרוב…
- כשהוא נעלם פתאום – בקרוב…
מקסים, אמיתי ומצחיק