אני זוכר את הרגע הזה כאילו זה היה אתמול, אפילו שמאז עברו מעל 10 שנים.
מהיום שאני זוכר את עצמי רצתי למרחקים קצרים. בשיעורי הספורט בבית הספר השקעתי את כולי בריצות הקצרות וניצחתי את כולם. לכדורסל ששיחקתי זה התאים במיוחד – ספרינט להתקפה, קליעת סל וחזרה להגנה. למרות שלא הייתי קארל לואיס או בן ג'ונסון, הייתי די טוב יחסית לילדים בשכונה.
בחיים, לעומת זאת, ריצות למרחקים קצרים לא מוכיחות את עצמן. בחתירה, למשל, גיליתי שהשקעה של כל המרץ בהתחלה מביאה אותי לעומק יפה, אבל כל כך מעייפת, שבקושי יש לי כוחות לחזור לחוף. קצת בעיה לתכנן מסלול ארוך ומרגיע, להתחיל בכל הכוח ולגלות די מהר שהחוף התרחק ואין מי שיעזור לו להתקרב.
גם בעבודה השקעה של כל האנרגיה בהתנעת פרוייקט מייצרת התשה שלי ושל כל הצוות, ומצאתי שלא פעם אנחנו מסתפקים ב- 80% מהמטרה, כי ל-20% הנותרים כבר לא נותרו משאבים. נכון שבתיכון לקבל 80 היה לגמרי בסדר, אבל בחיים הבוגרים זה לא ממש מספק.
תנסו רגע לתאר לעצמכם את החבר הכי טוב שלכם. מה היה קורה אם הוא היה עובר משבר, ואתם הייתם משקיעים 80% מהזמן הפנוי שלכם במחשבות איך לעזור לו, אבל הייתם נתקעים שם ולא מוציאים לפועל את העזרה עצמה. בעצם נכשלתם בגדול, כי רק חשבתם עליו אבל לא סייעתם לו באמת.
החתירה בים לימדה אותי לנשום עמוק לפני שאני פועל, לתכנן קדימה ולחלק את המשאבים. אני צריך לדעת לחלק את הכוחות שלי לכל אורך הדרך, לקחת בחשבון את כיוון הרוח ואת הזרמים, ורק בהתאם לכל התנאים לקבוע את המסלול.
אותו תהליך קורה גם כשאני רוצה לרדת במשקל. אין טעם להסתכל קדימה למטרה שמאוד קשה להשיג (כמו לדוגמא: להוריד 40 ק"ג) ולהתחיל בהרעבה עצמית גורפת. ספרינט של רעב לא מביא לירידה דרסטית ומהירה במשקל (את זה למדתי בדרך הקשה). כדאי לקחת בחשבון כמה אבני דרך שאותן יחסית קל להשיג (כמו ירידה של 5 ק"ג בכל פעם) ולהתקדם בהתאם.
הנוסחה הנכונה היא יעדים ברי השגה, נחישות והתמדה.
בדרך צפויים לנו לא מעט מכשולים. נכון, יהיו הצלחות (הי! ירדתי כבר 15 ק"ג), אבל יהיו גם כישלונות (כמו שתיה מפנקת במשרד, עם קייטרינג איכותי ושלל קינוחים מפתים). מה שחשוב הוא להזכיר לעצמנו שוב ושוב את המטרה, לצ'פר את עצמנו על השגת יעדים, לא להתייסר על נפילות בדרך ולא לוותר עד שנגיע למטרה שהגדרנו. כשמדמיינים את התוצאה הסופית – הרבה יותר קל לחזור למסלול.
אני מזכיר לעצמי כל הזמן שהיעד שלי הוא להגיע למשקל של 85 ק"ג. אני עדיין לא שם, אבל אני בדרך. בתקופות ששקלתי 92-93 ק"ג, וקצת שחררתי את הרסן, שמתי לעצמי קו אדום של 95 ק"ג. אם הגעתי אליו הקפדתי הרבה יותר על התזונה והגברתי את הפעילות הספורטיבית באותה תקופה. וזה עבד לי מצוין. גם אני לא מושלם (מפתיע, נכון?). היתה לי תקופה רעה במיוחד שהסיטה אותי ממסלול ההרזיה באופן משמעותי. זה היה איתות בשבילי שאני צריך לחזור ולהשקיע בעצמי ולא לוותר. באותה תקופה הכרחתי את עצמי לרדת לשוק ולקנות פירות וירקות טריים, והריפוי בעיסוק שלי היה לחתוך סלט. לא לקח הרבה זמן והחברים בעבודה אימצו את ההרגל לעצמם, והיינו מוצאים את עצמנו נפגשים במטבחון על קערת סלט במקום בשווארמייה למטה. זה החזיר אותי לתלם הרבה יותר מהמר ממה שחשבתי.
היום ברור לי שאשיג את המטרה שלי, גם אם ייקח לי קצת יותר זמן. פיתחתי סבלנות, מתוך ההכרה שאני נמצא בריצת מרתון ולא במרוץ שליחים קצרצר. את השינוי המשמעותי בחיי עשיתי לפני כ- 10 שנים, כששילבתי ספורט ותזונה, ומאז אני בהחלט מתמיד בו. את התוצאות רואים חיצונית, ואני גם מרגיש אותן עמוק בפנים, כשאני חווה גאווה בכל השגה של יעד שקבעתי.
אהבתם? שלחו לחבריכם, שתפו בפייס וכתבו תגובה, גם לייק זה בסדר
לא אהבת? הרבה יותר חשוב, כיתבו לי מה לא אהבתם ולמה
ואם עוד לא עשיתם לייק לדף הפייסבוק שלי ? עכשיו זה הזמן
מאמרים נוספים בסדרה "המתכון לירידה במשקל":
- המשקל הוא ראי של מצב הרוח
- דיאטה זה מצב זמני, הוא לא שורד
- שינוי אמיתי = שינוי הרגלי חיים
- מה הספורט שלי
- ספורט, תזונה, ואיכות חיים וערך עצמי
- מה שחשוב לי באמת
- לרוץ למרחקים ארוכים
* כל יום ראשון מאמר נוסף בסדרה
נפלא (: