בתגובה לפוסט "כמה רחוק אנחנו מוכנים לנסוע?"
כתבה לי שירן, אני דווקא מחפשת משקיען.
אני חושבת שהרבה מהקסם הולך לאיבוד בעידן של היום
של מה ש"קל, פשוט ומהיר סבבה ומה שלא, פשוט לא".
ולא יכולתי להסכים איתה יותר. לפעמים בפוסט קצרצר של כמה מאות מילים, קשה להעביר את הכוונה עד הסוף, בשביל זה יש הרצאות וסדנאות.
בשנה האחרונה עבדתי כמנהל פיתוח בחברת היי-טק. ניהלתי צוות של כ-30 אנשי תוכנה, בדיקות, תשתיות וקבלנים. סדר היום שלי נראה ככה: אני קם בבוקר, הולך לחתור, נכנס למשרד, וכשאני בודק מה השעה אני מגלה שמזמן כבר הייתי צריך ללכת הביתה. הימים עברו באינטנסיביות אין-סופית. הרגשתי כמו רופא בחדר מיון – בכל רגע מישהו נכנס ומישהו אחר יוצא, ובין לבין תמיד דופקים בדלת "אני רק שאלה".
"היי, אשמח להכיר לקשר רציני" – מופיעה ההודעה מקרן.
אמצע יום עבודה. אני שקוע ומרוכז מול המחשב. הטלפון רוטט ומוציא אותי מריכוז. משהי חדשה מעוניינת להיכנס לחיי, כך מודיע לי אתר ההיכרויות החביב עלי.
במסגרת המסע לחיפוש אהבת חיי השניה, אני, כמו כולם, מדפדף לי באתרי היכרויות ואפליקציות נחשבים. אני מעביר ימינה, מעביר שמאלה, קורא את הפרופיל של ימית, נפעם מהפרופיל אורנית, מעריך את יונית שכתבה בחרוזים (מפתיע), וראו זה פלא – באופן די מפתיע, כמעט בכל פרופיל אני מוצא שכולן מחפשות/בשלות למערכת יחסים רצינית, בגרסה כזאת או אחרת, כאילו שחייבים ליישם עיצת זהב של "מגה" יועצת זוגיות, ולכתוב בפרופיל "מחפשת קשר רציני" שהרי בלעדיה הפרופיל אינו מושלם.
יוצא לחתירת בוקר כהרגלי, המחשבות רצות בראש, ופתאום בזווית העין מעל, אני קולט אותו, את הרחפן הקטן והחמוד מרחף מעל הים, מסתכל אליו, הוא מתובנן בי ומצלם.
היקום שלח לי צלם, לאפשר לכם הצצה לעולמי הקסום בזמן החתירה
את השקט בסרטון השארתי בכוונה, בכדי לאפשר לכם לחוות את הים כמוני
פורסם גם YNET בתאריך 6/11/16
בשנה האחרונה אני מבלה הרבה זמן באתרי הכרויות. הרבה יותר מדי זמן. במהלך השנה יצא לי להתכתב עם רינה, גילה, דינה ופנינה, לשוחח טלפונית עם נועה, טליה ומאיה, להיפגש עם שיראל ויעל,
להמשיך לקרוא
"צייר לי כבשה" – כך ביקש "הנסיך הקטן" מ"אנטואן דה סנט-אכזיפרי"
רובינו יודעים לשייך את המשפט המופלא הזה לספר "הנסיך הקטן", סיפור שכבש לבבות, אחד הספרים המפורסמים בהסטוריה.
השבוע, בגיל 46 בחרתי לחזור ולקרוא אותו שוב, ופתאום זה הכה בי, חזק ומהר בבטן הרכה, בלי שהייתי מוכן בכלל. משומקום זה צף לו.
כשאני מסתכל אחורה אל ילדותי, אני מוצא את עצמי בנעליו של המחבר "אנטואן דה סנט-אכזיפרי" (ראיתם פעם צרפתי עם שם קצר וקל?), אותו טייס המתבקש לצייר כבשה ואין לו את הכישורים הנדרשים.
מכתב פתוח ואוהב לאמיר דדון
בתקופה האחרונה "לבחור נכון" של אמיר דון פוגש אותי בבטן הרכה, בכל פעם שאני שומע אותו הדמעות פשוט נשפכות. מתחבר למילים ברמות מטורפות.
אמצע הלילה, חוזר ממפגש חברים מסדנת הוויקאנד, בה השיר פגש אותנו במלוא העוצמה.
מריץ את השיר בלופ, שוב ושוב מנסה לייצר חיסון טבעי לשיר, ליכולת להכיל את התדר שהשיר מייצר לפגוש את המילים מהמקום הנכון.
המחשבות נודדות, שוב ושוב שומע את המילים
אחרי שבועים בחו"ל, חוזר לשגרה, והדבר הכי נכון לי, זה להכנס לקייק ולהתחיל לחתור, בחוץ רוח ממש חזקה, הים מבולגן והזרמים סוחפים את הקייק פנימה, למרות שלאחרונה אני חותר פחות, פחות מדי, אני אוהב את המאמץ הנדרש מול הרוח החזקה ותנאי הים.
יוצא מהירקון לים ודרומה לכיוון יפו, ומתלבט, עד הדולפינריום? עד יפו?
ערב ראש השנה בפתח, שולחן חג ערוך במיטב הבישולים, כל המשפחה ביחד לבושים חגיגי, ערב שבו כל המשפחה מתכנסת ביחד, מוקפים באנשים שאנחנו הכי אוהבים, אני מאוד אוהב את הערב הזה.
אנחנו לבושים בלבן הולכים לבית הכנסת, בחוץ זמירות של חג, אהבה גדולה והתחדשות לקראת השנה החדשה.
לפני שנים, כשהייתי ילד, הייתי מתלבש חגיגי בלבן והולך לבית הכנסת ביחד עם אבי, לאחר גיל 13 הייתי לובש גם תלית, שנאתי כל רגע, כל החברים שלי היו משחקים בגינה בחוץ ואני הייתי תקוע בתוך בית הכנסת עם אנשים מוזרים שאין ביני לבניהם שום קשר, לא הכרתי כמעט אף אחד, והכריחו אותי לקרוא טקסטים שלא ממש הבנתי ובטח שלא התחברתי אליהם כלל.
