זה היה שבוע אינטנסיבי,
בתחילת השבוע אבא של יובל נפטר (בן 90 היה במותו).
בהמשך השבוע גם אמא של יואב נפטרה (בת 95 היתה במותה)


יואב ויובל, שניהם חברים לחתירה ואנחנו מכירים שנים רבות, די מובן מאליו, שכמו שהולכים לבריתות, חתונות מסיבות הולכים גם לנחם.
ההורים של יובל גרים בקרית אונו, ממש מטר ממני, "בהמשך הרחוב", קובע עם חברי הטוב איתי והולכים לנחם.
יואב הוא בן קיבוץ, ואמא שלו גרה עד יומה האחרון בקיבוץ בעמק בית שאן, שעתיים לכל כיוון מת"א, מתלבטים אם ומתי לנסוע, רצינו לנסוע בששי, אבל בששי הם כבר קמים, בשאר הימים לאיתי לא מסתדר, יותר מדי לחוץ בעבודה, ואני מתלבט, לנסוע? בכל זאת זה סיבוב של יותר מחצי יום. מתקשרים למשה ומתלבטים בקול רם, הוא אומר שיואב מאוד ישמח.
בסופו של יום, אני אוהב את יואב (ואת אשתו מרים) אנשים טובים, מכאן נשארה רק ההחלטה מתי לנסוע, כי ברור שאני רוצה לנסוע, מזיז כמה פגישות בעבודה ואני בדרך, אחרי שבוע של חמסין באמצע החורף היום הגשם הגיע לבקר. אבל כמה (הרבה) טיפות של גשם לא ישנו לי את התוכניות.
הוייז קצת מסבך אותי בשבילי הקיבוץ, אבל מגיע לחניה ורגלית בדרך לסוכת האבלים, במקביל אלי, יורד עוד זוג מבוגר מרכב אחר ומסתבר שגם הם בדרך לנחם את יואב, בהמשך יתברר שקוראים לו יעקב
ואנחנו מוצאים את עצמנו יושבים יחדיו ומקשקשים.
מפה לשם אני שואל את יעקב מהיכן הוא מכיר את יואב ויעקב עונה, מהמזח, באגביות המובנת מאליה.
לקורא מהצד, נשמע כמו שני חברים ותיקים שהולכים לדוג ביפו יחדיו ומגלגלים שיחות נפש אל תוך הלילה בזמן שהחכות במים.
אבל המזח הזה היה במקום הרבה יותר דרומי….
המזח – מילה אחת, מילה אחת בלבד שאומרת הכל, מילה שמורידה לי פטיש של 10 טון ישר למרכז החזה והכל שוב צף. הכל פתאום כל כך ברור.
ההבנה שאש התופת התיכה וחיברה את נתיב החיים של יואב ויעקב יחדיו לעד, זר לא יבין זאת.
המזח היה המוצב הדרומי ביותר בקו בר לב לאורך תעלת סואץ במלחמת כיפור כשהמצרים תקפו, יכולת לצאת מהמזח באחת משתי דרכים בלבד בארון או דרך השבי המצרי.
את הסיפור של יואב, סיפר לי משה על המים לפני כמה חודשים, 50 שנה עברו ויואב עדיין לא סלח לעצמו על זה שהם נאלצו להכנע למצרים (תכלס, לא היתה להם שום ברירה אחרת).
יעקב מספר, ערב המתקפה והוא וחבר התווכחו מי ילך לשמור בעמדה הקדמית, בזמנו זה נראה מגניב לשמור בעמדה הקדמית, בסוף הוא ויתר לחבר (מריבות של ילדים בני 19), העמדה ספגה פגיעה ישירה, והחבר ז"ל. יעקב ממשיך ומספר, שההורים של החבר ביקשו שיבוא לבקר, הוא בא וישב ושתק כל המפגש, הוא לא היה מסוגל להוציא מילה מהפה, 50 שנה עברו והצלקות עדין שם.
יעקב ממשיך ומספר, שהם היו בני מזל, הם ישבו "רק" 5 שבועות בשבי, חמישה שבועות של נצח, עינויים תופת בלי שום מושג מה יקרה מחר, כמה זמן זה ימשך, אף אדם לא אמור לעבור גיהנום שכזה.
לאחרונה, שלח לי עודד (חבר נוסף לחתירה) לקרוא את תאור חווית השבי שלו, מסמך שנכתב כשחזר מהשבי ורק כיום, לאחר 50 שנה הוא היה מסוגל לחלוק אותו עם חברים, עינויים בלי סוף, עיניים קשורות כל הזמן, מכות, בלי אוכל ומים והכי גרוע בלי לדעת כמה זמן כל הסיוט הזה ימשך.
ואני, השריטה שלי ממבצע חומת מגן, כל כך זניחה לעומת מה שהם עברו ועדיין הכל שוב צף ועולה
נוהג חזרה הביתה בכביש 6 בדרך לעוד ישיבת עבודה בזום, והדמעות זולגות והחיים נמשכים…