התמונה הזאת לא יוצאת לי מהראש. חלפו מאז 35 שנים, אבל בתוכי הזיכרון עדיין חד וחי, כאילו קרה אתמול.
הכל היה מוכן – שולחן ערוך, ממתקים מכל המינים והצבעים, בלונים, משחקים, הפעלות ועוגת רכבת מושקעת במיוחד. יום הולדת 10. אני כבר לא ילד קטן, והציפיה ליום המיוחד גרמה לי להתרגש ולחכות ימים רבים לפני האירוע עצמו. ההורים שלי השתדלו והשקיעו. בכל זאת, לא בכל יום חוגגים 10 שנים. והעיתוי ה"כה מוצלח" – אמצע הקיץ, החופש הגדול, ובמקביל לילד נוסף שחגג גם הוא באותו יום את יום הולדתו. עכשיו דמיינו אותי, כשלצידי ילדים בודדים בלבד. מזכיר את "הקיץ של אביה", לא? ככה בדיוק הרגשתי ב"קיבוץ רמת גן" הקטן שלי.

בברית המילה, באווירת הקיצוץ המתבקש, קוצר גם שמי ממיכאל למיקי. הילדות שלי היתה רגילה, או לפחות כך חשבתי. עד לאותו יום הולדת 10. הסיפור שסיפרתי לעצמי היה שאף אחד לא אוהב אותי. ואם אף אחד לא רוצה אותי, גם אני לא רוצה אף אחד. הטמעתי את הסיפור בראשי במשך שנים רבות, ועם הזמן למדתי לבחור חברים בפינצטה, מה שגרם לי להיות צמא לאהבה. ואהבה אין.
במשך השנים קרו לי, כמו לאחרים (אבל את זה לא ידעתי), עוד "אירועים" שבהם יזמתי מפגשים אבל נשארתי עם מעטים שהגיעו. תפאורה שונה, מציאות דומה. הפרשנות שלי תמיד היתה שלא אוהבים אותי. השתוקקתי להשיג אהבה. לימים הכרתי את אשתי הראשונה (עדיין ממתין לשנייה…..), והיא לימדה אותי לאהוב. הפצע התחיל להגליד.
כשיצאתי לדרך עם סדרת ההרצאות "יחסים פיזיקליים" החשש היה עצום: יבואו? לא יבואו? יאהבו אותי? מה יחשבו? את האירוע הראשון הפקתי לבד. מעל 200 איש סימנו בפייסבוק שיגיעו. בפועל הגיעו שישה. הצוות במקום תגבר בעוד שני אנשים שהיו בעניין. ככה יצאתי לדרך. הטראומה המודחקת התפרצה באחת. ישר לפנים. כשסיימתי את ההרצאה ארזתי את החפצים שלי וחזרתי הביתה עם הזנב בין הרגליים. לקח לי זמן לאזור אומץ שוב.
החלטתי לעשות שינוי. הפעם ההפקה היתה של מישהו מקצועי. תקשיבו – כשהגעתי למקום וחיכו לי 100 איש הלב שלי התמלא כמו שאף פעם לא ידעתי שאפשר. בהרצאה הבאה הגיעו 100 איש נוספים (אחרים, כן?). הרגשתי שעליתי על הגל. הנפילה בפעם השלישית היתה כואבת – פחות מ-10 אנשים הופיעו. סיבות היו בשפע – יום שמש חורפית שבו כולם טיילו בחוץ ועד הערב התעייפו, עצרת גדולה שהתקיימה במקביל, זה לא באמת משנה. הרצאה בלי קהל שלחה אותי להתחפר עמוק מתחת לשמיכה. ושוב אני משליך את התוצאה העגומה על חוסר אהבה. למה לא, בעצם? מה השתנה?
כמו שאמר איינשטיין, "אי שפיות: זה לעשות שוב ושוב את אותו דבר ולצפות לתוצאות שונות".
החלטתי שהפעם אני עושה שינוי. החלטתי לגדול מעל הקשיים שלי ולא לתת לצלקות לנהל אותי. הקשבתי למסרים שהיקום שלח לי, והתרוממתי לדרך בגישה שונה. אתם יודעים מה? היקום לא אכזב אותי. באתי באהבה, והאהבה חזרה אלי בענק. גיליתי את הייעוד שלי.

בחמישי האחרון זה אכן היה אחרת. ההפקה הייתה שלי. השיווק, האחריות, הידיעה שזה חייב להצליח, שיש לי יעוד ותפקיד על הכדור שלנו. גם כנפיים מקוצצות יכולות לצמוח מחדש. אפילו את השם המקוצץ גידלתי חזרה. שבתי להיות מיכאל.
לקחתי את הידע הקיים בי על האדם ועולם היחסים, המתנה שהיקום העניק לי, והחלטתי להפיץ אותו. חילקתי הזמנות לאנשים שאני מכיר ולכאלה שלא. אנשים התחילו להגיע. נכון, היו כאלו שהבטיחו להגיע ובסוף לא הופיעו. חלק הודיעו שלא יוכלו וחלק אפילו לא טרחו. לא הופתעתי. תמיד יש כאלה שמבטיחים ולא באים, אבל הפעם אני במקום אחר. מקום של שליחות. מי שמגיע הוא האדם שנמצא בזמן הנכון עבורו להגיע. זה שלא בא – עדיין לא שם. מה שצריך לקרות יקרה, תמיד, ובעיתוי המתאים והמדויק.

אז תודה ענקית לכל מי שטרח ובא. אני יודע שזה לא מובן מאליו. המקום היה מלא ביותר מ- 100 אנשים נפלאים. ההתרגשות שלי היתה בשיאה. ההרצאה זרמה נפלא והתגובות היו טובות מאוד ומעצימות. לא שכחתי לשים לב גם לנקודות שאני צריך לחזק כדי להפוך את המפגש למדהים.
אז הקיץ של מיכאל סוף סוף מאחורי. גם כי עכשיו חורף, ועוד מעט אביב, והפריחה הגדולה באופק עוד לפני, וגם, בעיקר, כי אני מגיע ממקום של נתינה טהורה.
תודה לכולכם שאתם חולקים איתי את מסע חיי.

אהבתם? שלחו לחבריכם, שתפו בפייס וכתבו תגובה, גם לייק זה בסדר
לא אהבת? הרבה יותר חשוב, כיתבו לי מה לא אהבתם ולמה
ואם עוד לא עשיתם לייק לדף הפייסבוק שלי ? עכשיו זה הזמן, כאן משמאל