כפיות

ערב ערב במשך 20 שנה הייתי נכנס למיטה ומחבק את האהבה שלי, הגוף שלנו היה מתאחד, הנשמה הייתה מתחברת והיינו מתכרבלים ונרדמים יחדיו. החיבור של הגוף שלנו היה מייצר את הקליק המושלם, בדיוק כמו ה"קליק" בעת חיבור החגורה ברכב – שבעצם אומר הכל בסדר, אני שומר/ת עליך, אפשר לנהוג בטחה, בדיוק כך, היינו נרדמים בשלווה גמורה.

כפיות

בדר"כ זה היה אחרי סשן מרגש של העלאת דופק ולעיתים היינו פשוט עייפים נרדמים ואז אי שם באמצע הלילה האגן שלי או שלה היה מתחיל לנוע ומעורר את הצד השני שבאופן טבעי והרמוני היה מגיב באופן מדויק למנגינה שהוביל הצד השני, למען העצמת החיבור הפיזי והרגשי הדופק היה עולה מדרגה בהתאמה עד שהיינו צונחים מסופקים חזרה לשינה עמוקה.

ערב ערב, לפעמים גם בבוקר, שהרי כבר נאמר, פעמים כי טוב, ולא רק ביום שלישי בא לי, באופן הכי טבעי שבעולם זה פשוט היה קורה.

ואז הגיע השבר הגדול, התגרשנו, ומצאתי את עצמי ישן במיטה לבד, המזרון עדין היה אותו מזרון, הרוחב היה עדין אותו רוחב של 180 ס"מ והמיטה הייתה בעיקר ריקה….

הייתי מתנדנד בין ימים שאני אבא במשרה מלאה וימים שאני גבר במשרה מלאה, ימים בהם אני מסור לילדי, בונה ומטפח את הקשר איתם וכתוצאה ישן לבדי, הייתי רוצה להגיד באלכסון, אבל הייתי רגיל להשאיר חצי מיטה לאהבה שלי, כך שהמיטה נשארה חצי ריקה ממתינה לאהבה חדשה שתמלא אותה. הכפית הייתה ריקה והגוף הרגיש את החיסרון ברמה הרגשית והפיזית.

זה לא שלא ביקרו אותי, בהחלט אירחתי בסבר פנים יפות, ומי שנעם לה, גם חזרה לעיתים קרובות, אולם לרוב לא נשארו לישון וגם אם כן נשארו לישון, לא היה שם את הקליק המדויק של חיבור הכפיות, הקליק בעל הצליל המושלם כשהבטן שלי מתמזגת עם השקע בגב שלה ואנחנו נרדמים עם חיוך גדול של סיפוק ואושר ושלווה.

כל אחת וסיבותיה היא, אחת קטנטונת שהרגישה שזה מוקדם לה מדי, למרות שהמימדים הקטנטנים והחמודים שלה התאימו בצורה מפתיעה ונפלאה. אחרת שאהבתי, הייתה קמה להתקלח וללבוש פיזמה, כל אחת וה OCD שלה, זה היה נחמד, זה היה טוב, אפילו מאוד, אבל זה לא היה מושלם, זה היה ליד. המרפק, היד, השיער משהו תמיד לא הסתדר…  בזמנו לא ידעתי לדייק ולשים על זה את האצבע.

כיום, כשאני שומע שוב את צלילו של הקליק, ערב ערב כשהגוף והנשמה שלנו נפגשים ומתאחדים, אני יודע שזה נכון ומדויק להפליא, זה מרגיש נכון, נרדמים מחוברים ואפילו מתעוררים עדין מחובקים, כשאנחנו אחד בתוך השנייה, פלא שאנחנו קמים עם חיול גדול של אושר בכל בוקר. (ובלי להגיד אף מילה על הדופק שעולה….)

יש בעולם מלא נשמות טובות ותאוריות איך אמורים לחיות, (מונוגמיה, פוליאמוריה, זוגיות פתוחה, גרים ביחד, גרים לבד ועוד) איך אמורה להיות זוגיות מה נכון ומה לא נכון ואיך אמורים להתנהג, אז יצרנו לנו את מה שנכון לנו, הכללים שלנו ואנחנו חיים אותם הם לא ע"פ איזה ספר תאוריה, הם נכתבים בתנועה, תפרו אותם למידותינו על פי מה שנכון לנו והם עובדים בצורה נפלאה, הגדרנו את גבולות הגזרה של מה שנכון לנו, ואנחנו מתאימים ומשנים ע"פ מה שמרגיש נכון,  לא תארנו לעצמינו כשיצאנו לדרך ביחד כשהחלטנו להפוך את הקשר למשמעותי, כמה משמעותי הוא יהיה, מי חלם או דמיין לאן שנגיע, בכל ערב כשאנחנו שומעים את הקליק הזה הקשר הופך להיות יותר ויותר משמעותי, אין הרגשה יותר מדויקת מזה בכדי לדעת שהכל נכון ומדויק להפליא כשאנו מחובקים ונרדמים, הבטן והגב נדבקים, המרפק והיד משתלבים בזווית חדשה שלא הכרתי, התנוחה מושלמת.

הפער בין הגבר לאבא נעלם באופן פלאי, היא הפכה להיות בת בית אצלי ואני אצלה, והבן הקטן שלי אפילו הפתיע, כששאל, "אבא, אולי כדאי שתיתן לה מפתח" וכשזה בא ממנו, מה אתם חושבים, שלא נתתי, כמובן שנתתי. שתכלס, זה שלב הרבה יותר עמוק מהכפיות שלי, זה כבר סוג של כפיות משפחתית.

וכן, לא אברח מזה, יש גם לילות שבהן לא הכל מושלם (אומנם נדירים) שבהם אנחנו מציפים כעס כאב ודמעות, ימים שפגענו בלי כוונה ביבלות של האחר, כפי שהיה גם בשנות הנישאים, ומשוחחים לתוך השעות הקטנות של הלילה, עד שעולה עשן לבן או שהשמש זורחת, גם בימים האלה אנחנו מקפידים על הקליק, גם כי יש מקומות מקודשים שלא נכון לנו להכניס את הריב אליהם, במיוחד כששנינו באים ממקום של אהבה, אהבה שמזינה אחד את השנייה באותו האופן שאיחוד הגוף מזין את הנפש, מזין ומדשן ועוזר לנו לצמוח ביחד.

ושפת הגוף חזקה הרבה יותר מילים כאלו ואחרות, היא נכונה היא מדויקות והיא יודעת להוביל אותנו במסלול הנכון, למדתי לסמוך עליה ורק דברים טובים נכנסים לחיים שלי מאז.