השבוע הייתי בבית משפט,
עיריית תל אביב נגד מיקי אקשטיין – דו"ח חניה, חניה על הטיילת 250 ₪ בניגוד לתמרור
מה לא נאמר על עיריית תל אביב ודוחות חניה, למעשה הכל, אז מה שיש לי לחדש כאן?

ובצעם למה לטרוח ולהגיע על לבית המשפט? שהרי בזבוז הזמן שווה קצת יותר מ 250 ₪
אז זהו, הפעם הייתי צודק, לא חניתי בניגוד לתמרור והפקח טעה, ובאמת מאז כל התמרור באזור השתנה, אבל שוב, עד כאן, זה לא ממש מעניין, אין לי עניין לעודד מלחמה בעיריית תל אביב.
הסיבה שבגללה אני טורח בכלל להעלות על הכתב את מה שקרה, אלו הן ההתרחשויות בבית המשפט.
נפגשתי עם התובעת ניסינו להגיע להסדר, היא לא הייתה מוכנה לבטל, אז ניגשנו לשופט, רק מה, שלפני הייתה גברת די מבוגרת שקיבלה דו"ח על חניה במקום אסור, וכולה הייתה נסערת, מה פתאום, זה לא בסדר, 500 ₪ על מה? וכו וכו וכו.
והשופט שומע את הטענות, שלה ושל התובעת ובאיזה שהוא סוג של אוטיזם, כאילו כל מה שמתרחש בבית המשפט לא נוגע לו, כל מה שהוא ניסה לעשות זה להרגיע את הגברת לאפשר לה שוב ושוב להרגע בכדי להפנים שהיא ביצע עברה וחבל שהיא תמשיך בתהליך שיגמר בכפל קנס, אם חבל על 500 ₪ בטח חבל על 1000 ₪ ושלח אותה לדבר על התובעת בחוץ לנסות ולהגיע להסכמה.
התובעת לפנים משורת הדין הסכימה להוריד את גובהה הקנס ל 350 ₪ , אבל האישה עדיין הייתה מאוד נסערת, והשופט (הצעיר יש לציין) היה מספיק חכם ולהציע לגברת שוב, לגשת לשתות כוס מים ולהרגע, ולשקול שנית את ההחלטה שלה.
בזמן שהגברת הייתה בחוץ ובעיקר נרגעת נידון המקרה שלי, בו אמר השופט לטובת שאני צודק, אבל אפשר לה לקחת את הפרטים שלי לבדוק את התיק ולחזור אלי עם תשובה על למועד המשפט בעוד מספר חודשים.
אין ספק שהשופט מישם את העקרונות של ה"יחסים הפיזיקליים" בשני המקרים, במקרה הראשון הוא ניסה כנראה שבהצלחה (כי לא נשארתי לגלות מה החליטה אותה גברת בסופו של עניין) לאפשר לגברת להרגע, משמע סוף מעשה במחשבה תחילה, כי כשהמים סוערים אנחנו מתקשים לקבל החלטות שטובות לנו בעיקר בשל היותנו חלק מהארוע וסערת הרגשות מוליכה אותנו לאוטומטים שלנו של מלחמה ומרות שזהו אינו הפיתרון הנכון עבורינו.
ואילו במקרה שלי השופט אפשר לתובעת דרך רכה לרדת מהעץ, העירייה טעתה, קורה, לא קרה כלום, במקום להביך אותה מולי, אפשר לה לגשת לבדוק את הנושא ולשלוח לי הודעת ביטול, מה קרה עם הדו"ח בסופו של יום, אדע בקרוב.