מה הספורט שלי

פורסם בתאריך על ידי

בפרק הקודם הרחבתי על נושא התזונה, והפעם אני רוצה להתמקד בהיבט שיותר אהוב עלי – ספורט.

חלק ניכר מילדותי העברתי במגרשי ספורט. מדי פעם יכולתם לפגוש אותי במהלך פעילות טניס, חדר כושר או ריצה, אבל רוב הזמן המלווה הצמוד שלי היה כדורסל. כוכבי הילדות של ילדותי לא היו ג'ורג' מייקל ופרינס, אלא מג'יק ג'ונסון, קרים עבדול ג'אבר ומייקל ג'ורדן. מאז ועד היום אני אוהד של הלייקרס.

כמו שאתם מבינים, הייתי ילד ספורטיבי מאוד. אהבתי לאכול, אבל גם שרפתי המון בפעילות מאומצת. באותם ימים מזהירים נהניתי להשוויץ בריבועים שהיו לי בבטן. בבגרותי, כשהפסקתי להתאמן בתדירות גבוהה והתחלתי לאכול, לא היה מפתיע לגלות שעליתי במשקל.

חתירה בקייק


החלטתי לחזור לדפוסים הישנים ולהזיז את הגוף קצת יותר. כדי להחליט מה הספורט שלי חזרתי לילדות. בילדות בחרנו בספורט מתוך אהבה ואף אחד לא היה צריך להכריח אותנו. זוכרים שאימא היתה קוראת לנו לעלות והיינו נשארים בשביל עוד סיבוב או התקפה עם החברים? זה הספורט שהיה הכי טבעי לנו.

לכן אני, באופן טבעי, בחרתי בכדורסל. קניתי כדור, ירדתי למגרש השכונתי והתחלתי לשחק. כבר בתחילת המשחק הברכיים אותתו לי שמשהו לא בסדר והזכירו לי את העלייה במשקל בתקופת הצבא ואת הפזצ"טות בהנדסה קרבית. ובאותה תקופה היה גם תור הזהב של כדורעף החופים, שכלל לא מעט קפיצות קמיקזה להצלת כדורים אבודים (וגם כמה התרסקויות). החיבור של כל זה גרם לברכיים שלי לקרוס כבר אז, והתזכורת צלצלה בקול רם כשניסיתי לשחק שוב, כי בכדורסל הכל מתחיל בברכיים – הקליעה, הריצה והקפיצה לריבאונד.

או קיי. אם לא כדורסל, מה כן? נזכרתי ששיחקתי המון פינג פונג בתור ילד, אבל כשזוגתי הביסה אותי פעם אחר פעם הרגשתי כל כך מושפל, שלשם לא רציתי לחזור.

חבר המליץ, ומצאתי את עצמי מתנסה בחתירה בקייק. הפעם הראשונה היתה במועדון הדולפינריום שנוהל ע"י משפחת פרידמן (אבא ואח של גל, המדליסט האולימפי). אחרי הסבר קצר נזרקתי למים (רק הקייק מנע ממני להירטב), וככה, בלי בגדי חתירה מתאימים, אלא רק מכנסי התעמלות וטי שירט, התחלתי לחתור. חתרתי עד חוף פרישמן, ובלית ברירה גם נאלצתי גם לחזור (בכל זאת הקטנוע חיכה לי גלמוד בדולפינריום). דמיינו אותי – 110 ק"ג של התנשפויות וקוצר נשימה, נגרר מהים לכביש ומתרסק (בלי מקלחת, כן?) על המיטה. הייתי גמור, אבל התחושה היתה נפלאה.

חזרתי למחרת וגיליתי שהתרגול של היום הקודם קשה שבעתיים. לא הבנתי למה הקייק לא נענה לי, ונראה לי כאילו יש לו רצונות משלו. כיוונתי ימינה והוא המשיך ישר, ניסיתי להמשיך ישר והוא לא הפסיק להסתובב. קרעתי את הת… והשקעתי כוחות על עד שסיימתי תשוש וחזרתי הביתה. הפעם שרדתי מספיק כדי להתקלח. האתגר גרם לאהבה לים ולקייק לנבוט בי עמוק.

חלפו 10 שנים, ובשגרה חתרתי לא מעט, והיו אפילו שבועות שירדתי לים לא פחות מ- 5-6 פעמים בשבוע (בתקופות טובות). עם האימונים היכולת והטכניקה השתפרו, וגם המשקל שהשלתי תרם לעניין. היום אותו מסלול לוקח לי פחות מרבע מהזמן. המועדון בדולפינריום כבר נסגר, ועברתי למרכז דניאל בירקון. הכרתי חברים חדשים ששותפים לאהבה שלי, והם הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי.  נסענו יחד לטיולי חתירה ברחבי העולם, ומה אתם יודעים – אפילו הכדורגל מחבר בינינו ויש לנו גם מפגשי כדורגל ובירה.

מבחינתי החיים מתחלקים ללפני תחילת החתירה ואחריה.

כשחגגתי 40 נתקלתי במקרה בקעקוע של מר קו (זוכרים?) חותר בקייק. מה יותר מתאים מזה, נכון? הענקתי לעצמי מתנת יום הולדת שתלך איתי, כמו החתירה, לכל החיים. כשביקשתי מהבן שלי, שכבר היה בן 9, למרוח לי משחה על הקעקוע הטרי (אותו בן שהשווה אותי לאבא של דור, כן?) הוא שאל בתמיהה "אבא, זה קעקוע אמיתי?" עניתי שכן, ואז שמעתי "אמא תהרוג אותך…". הרשיתי לעצמי לחייך.

6 שנים מאז והחתירה היא כבר חלק מה DNA שלי. עברתי אין ספור חוויות והרפתקאות: פגשתי דולפינים ליד יפו, הצלתי כמה "מאותגרי" שחיה שחלפו בדרכי ואפילו מצאתי דולרים בים (כן, כן). החתירה הפכה לחלק מהטבע שלי. לא הכל ורוד – התהפכתי לא מעט פעמים ואפילו כמעט טבעתי פעמיים. בחורף, כשקפוא בחוץ וצריך לקום מוקדם, הרבה חותרים נשברים ומוותרים (מזכיר קצת חדר כושר, לא?), אבל מה שעובד בשבילי זה הכוח הקבוצתי. החברות עוזרת לצלוח את משברי השנה הראשונה, ומי ששורד – זה כבר שלו לתמיד. המחוייבות שנוצרת היא כוח איתן מול כל אתגר. ואתגרים לא חסרים. כשהים סוער ואי אפשר לחתור, או כשאני בחו"ל, אני מרגיש את החוסר בגוף שלי ממש, ומיד כשמתאפשר אני חוזר לים.

כשאתם בוחרים לעשות ספורט, פחות חשוב אם תשרפו 500 או 700 קלוריות בשעה, יותר חשוב שתתחברו לפעילות. אם הבחירה לא נעשית באופן טבעי – לא תחזיקו מעמד לאורך זמן ולא תתמידו.

עוד טיפ שיעזור לכם – חפשו פעילות קבוצתית. זו לא חייבת להיות קבוצת משחק כמו כדורגל או כדורסל. אפשר להתחבר לקבוצת ריצה או לחוג יוגה, כל עוד תהיה לכם קבוצה עם תחום עניין משותף. המסגרת עוזרת גם להתמדה בפעילות, אבל גם (ולא פחות חשוב) מספקת תמיכה חברתית, לפני ואחרי הפעילות עצמה. תמיד אפשר לקטר יחד איך המדריך קרע אתכם באימון ולשתף בקטעים שהיו יותר קלים (ואח"כ לקבוע להיפגש על בירה, אבל את זה אל תגלו למדריך….).

זהו, חפרתי מספיק. עכשיו, למרות שחורף וקר, אני יוצא נחוש אל הים, לפגוש את החברים ולחתור. יאללה חתכתי. ניפגש בשבוע הבא.

אהבתם? שלחו לחבריכם, שתפו בפייס וכתבו תגובה, גם לייק זה בסדר
לא אהבת? הרבה יותר חשוב, כיתבו לי מה לא אהבתם ולמה
ואם עוד לא עשיתם לייק לדף הפייסבוק שלי ? עכשיו זה הזמן

מאמרים נוספים בסדרה "המתכון לירידה במשקל":