שינוי אמיתי = שינוי הרגלי חיים

פורסם בתאריך על ידי

הייתי בן 35, הבן שלי היה בן 5, ובשיא תמימותו הוא אמר לי "אבא למה את לא יכול להיות כייפי כמו אבל של דור?". הרגשתי שקיבלתי סטירה שטלטלה אותי. בעיני רוחי ראיתי את עצמי ממשיך לתפוח ומגיע לממדים של אבא שלי, שמבחינתי זה אומר גדול מדי. מאותו רגע, בכל ערב כשהקראתי לבן שלי סיפור לפני השינה המשפט שלו הדהד באוזניי.

זוכרים שמיודענו ניוטון הוכיח שגוף ימשיך בתנועה עד שיופעל עליו כוח חיצוני? אז הפעם הגוף היה הגוף שלי (בכבודו ובעצמו), התנועה היתה תנועת ההשמנה, והכוח היה המשפט התמים של הבן שלי. אבל מה בעצם אני אמור לעשות? החלטתי, שכמו עץ צעיר שגדל על המדרכה וצריך תמיכה והכוונה שתראה לו לאיזה כיוון לצמוח, מומחה יעזור לי להשיג את המטרה שהצבתי לעצמי.

change

הצטרפתי לקבוצת הרזיה כדי לקבל ידע על הפן התזונתי, ובמקביל חיפשתי ספורט שלא יאמץ יותר מדי את הברכיים שלי. המתמטיקה של הדיאטה פשוטה וידועה: כל זמן שאני מוציא ("שורף") יותר ממה שאני מכניס (אוכל), אני יורד במשקל, ואם אני מוסיף גם מאמץ גופני, אני מפחית במשקל מהר יותר. ואכן כך קרה.

המדריך לימד אותי מה לאכול (ובעיקר מה לא), ויותר חשוב – עזר לי לשנות את צורה החשיבה שהביאה אותי עד הלום. התוצאות הגיעו באופן כמעט מידי: בשבוע הראשון ירדתי שני קילו, בשבוע שלאחר מכן עוד שני קילו נעלמו ובהמשך השלתי עוד קילו וחצי. גיליתי שאם יש משהו שתורם להצלחה זאת הצלחה נוספת, מה גם שהיא מגיעה די בקלות (יחסית).

המשקל ההתחלתי שלי היה 110 ק"ג. עם הזמן צג המשקל התחיל להקדים את פניי עם הספרה 9. הללויה! זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי. מבחינתי לשקול 99 ק"ג זו פריצת דרך עצומה, אבל הדרך עדיין ארוכה. הצבתי לעצמי יעדים: השלב הבא היה לרדת מ-95 ק"ג. היעד השלישי היה לשבור את מחסום ה-90, ונקודת הסיום – 85 ק"ג. בכדי להיכנס לטווח התקין של מדד ה-BMI .

ככל שירדתי במשקל הרגשתי שהחיים שלי משתפרים. הייתי קליל יותר, הביצועים השתפרו (אם אתם מבינים לאיזה ביצועים אני מתכוון (J), מצב הרוח התרומם, ובכלל העולם נראה ורוד יותר. ההבדל הפעם היה שלא עשיתי דיאטה, אלא שיניתי אורח חיים.

אז מה הסוד? הנה כמה טריקים שלקחתי איתי לחיים:

קולה נשארת מחוץ לתחום, וכך גם יתר המשקאות המוגזים בטעמים. צמא? שתה מים. בא לך משקה מוגז? תתפרע על סודה. המדריך הבטיח וקיים – אחרי שלושה שבועות זה כבר הפך להרגל. חודש מאוחר יותר התפתיתי לשלוק של קולה . פתאום הבנתי שהמשקה מתוק לי מדי.

את התה הפסקתי להמתיק (הפחתתי משתי כפיות לכפית וחצי, ומשם בהדרגה כל פעם עוד קצת). היום כשמגישים לי תה עם סוכר אני מוותר בקלות. פשוט לא טעים לי, מתוק מדי.

גם מוצרי "דיאט" נשארים מחוץ לתחום. הם משלים את הגוף שלנו שקיבל מנה של סוכר, כשבפועל קיבל תחליף כלשהו. אחרי זמן קצר הגוף מגלה את התרמית ודורש שוב מתוק, והתוצאה היא הגברת האכילה.

השינוי בתזונה בא לידי ביטוי גם בארוחת הצהרים: במקום לרדת לחדר האוכל בעבודה חיפשתי בר סלטים, ואת המוסקה הכבדה החליף חזה עוף על הגריל. לא תאמינו, אבל אפילו לסבתא שלי הקפדתי להגיע עם בטן מלאה כדי לא להתפתות, והצלחתי לשכנע אותה להכין לי צלחת פירות במקום עוגות. וסבתא, כמו שסבתא צריכה להיות – פרגנה בגדול. מה אתם יודעים, הצלחתי לרתום אפילו כמה חברים מהעבודה להצטרף אלי.

אחד הגילויים המפתיעים שלי (אם לא ה..) היה שהירידה במשקל לא מתחילה במה שאני בוחר להכניס לפה, אלא הרבה קודם, עוד בעגלת הסופר. אימצתי את הפתגם העממי "לא מכניסים אויבים הביתה", וחטיפים ומתוקים נתקלים בשלט "אין כניסה". עכשיו כשבשעה 10 בלילה מתעורר הצורך במתוק, למדתי לוותר על קפיצה לפיצוציה הקרובה ולהסתפק במלפפון או בגמבה מלאה בגבינה.

לקבוצה ולמפגש השבועי הייתה תרומה מפתיעה וקריטית בתהליך. למצוקות שלי היו שותפים אנשים נוספים, והיכולת לשתף ולחלוק את מה שעובר עלי עזרה לי ולכל השאר. בשיחות מסדרון לפני ואחרי ההרצאה קיבלתי עוד כל מיני טריקים שיעזרו, כמו, למשל, מישהי שסיפרה שלארוחת שישי מפנקת היא מיוזמתה מביאה תמיד סלט גדול, שמלווה אותה לאורך כל הארוחה ומונע העלבה של המארחים מכך שהיא לא אוכלת יחד עם כולם.

מה שהכי הפתיע אותי (אל תגלו) היה שהרגשתי לפתע כמו ילד קטן שמתאמץ לרצות את ההורים שלו (במקרה הזה – את המדריך). רציתי להראות תוצאות בכל פעם שאני עולה מחדש על המשקל, וההוכחה שנשארה ביד שלי, בדמות הכרטיס שבו היתה רשומה ההצלחה, עוררה בי גאווה. זה ממש ריגש אותי. ואין כמו חוויית ההצלחה כמוטיבציה לעודד המשך מאמץ. הסביבה כמובן לא התעלמה מהשינוי ופרגנה בגדול, ואפילו נרתמה לעזור. כשהייתי הולך עם בת זוגי למסעדה, למדנו שאפשר ליהנות ממנות ראשונות ועיקריות ולוותר על הקינוחים (ושלא תטעו, פעם לא היינו מסיימים ארוחה בלי שני קינוחי ראווה).

עם הזמן שחלף והתוצאות במראה קצב הירידה במשקל הואט קצת, אבל המגמה המשיכה. השקעתי עוד מאמץ קטן והמשקל הראה 89.9 ק"ג. מבחינתי, חציית קו 90 הקילוגרם משתווה לחציית קו הסיום של מרתון. בהתחלה זה נראה בלתי אפשרי ולא הגיוני, וכשזה מגיע – אושר גדול מציף.

כשסימנתי "V" על השלב השלישי, הרשיתי לעצמי לקחת פסק זמן ונתתי לגוף להתרגל לחוויה החדשה. הרגשתי שאני שולט במצב ויודע כבר איך להשיג את היעד. שחררתי קצת את הרסן, אכלתי מעט יותר והמשקל עלה קלות, אבל לא יותר מדי. הרבה זמן נעתי סביב ה 92-3 ק"ג, המשקל היה יציב והייתי מאוד מרוצה. להיכנס לחנות בגדים ולקנות מכנסים חדשים במידה 44 במקום 50 הפך לתענוג גדול.

הבנתי שזה בסדר גמור להיות רעב בטירוף אחרי חתירת בוקר, וכדי להימנע משאיבת המקרר מיד אחר כך, דאגתי מבעוד מועד להכין צלחת לרעב שיגיע. מצאתי את עצמי עומד במטבחון במשרד וחותך תפוחים ואגסים שילוו את הגרנולה של הבוקר. השקעתי בתזונה שלי, ובאופן מפתיע זה היווה דוגמא לחבריי למשרד. הימים שירדתי לפיצוציה וצרכתי סוכר זול וזמין חלפו מהעולם. היום כשאני עובר ליד פיצוציה ומסתכל על השפע, אני יודע שאין שם דבר שאני יכול לאכול ואני כבר לא מתפתה.  הבונוס הגדול הוא שהפכתי להיות "כייפי כמו אבא של דור" – שיחקתי עם הילדים כדורגל, ואפילו ארגנו טורניר מול דור ואבא שלו. המאמץ היה שווה הכל.

אהבתם? שלחו לחבריכם, שתפו בפייס וכתבו תגובה, גם לייק זה בסדר
לא אהבת? הרבה יותר חשוב, כיתבו לי מה לא אהבתם ולמה
ואם עוד לא עשיתם לייק לדף הפייסבוק שלי ? עכשיו זה הזמן

מאמרים נוספים בסדרה "המתכון לירידה במשקל":