לכל אחד מאיתנו יש מספר קסם. אצלי המספר הוא 85. אחת התחנות בדרך אליו היא שבירת מחסום ה-90 קילו. עוד שני קילו ואני שם, רואה את הקידומת 8 בצג המשקל. מקווה שבפעם הרביעית בחיי זה יעבוד….. בראש אני עדיין אותו ילד ספורטיבי שלא נפרד מהכדורסל (ניצלתי עד תום את מלוא 185 הס"מ שניחנתי בהם), שהתגייס במשקל 78 קילו. כן, פעם הייתי ממש רזה, אפילו רזה מדי.

במהלך השנים קרה לי מה שבדרך כלל קורה לכולם (כך לפחות האמנתי). בגיל 35 פיתחתי, במקביל לקריירה, כרס היי טק מבטיחה (בחסות קומברס), עד שהמשקל כמעט ביקש שנעלה אחד אחד כשהראה 110 קילו.

את המתמטיקה של הדיאטה אני מכיר מתמיד. זה הרי הכי פשוט בעולם – כל זמן שאני מוציא ("שורף") יותר ממה שאני מכניס (אוכל), אני יורד במשקל. בפועל קרה ההיפך, והתוצאה עמדה, כמו תמיד, במבחן המציאות. נשמע מוכר?

גם הפתרונות מוכרים – לאכול פחות או לשרוף יותר, והשילוב בין השניים הוא מתכון מנצח.

הריח הזה של מאפה השמרים שעכשיו יצא מהתנור, שגולש ומתפשט מהמאפיה לרחוב כולו, לא מרחם על מאותגרי הפחמימות. אני לא יכול לעמוד בזה ונשבר, פעם אחר פעם. רק שני בורקסים וקרואסון. שוקולד, כמובן. זה כל כך חם וטעים, שעד הקופה השקית בדרך כלל כבר ריקה.

הכל התחיל בצבא, בטירונות של הנדסה קרבית. כן, כל מה שאתם מדמיינים היה שם: 30 שניות הקפתם את הבניין, מ"כ מתעלל, מסעות לרוב. כל החבילה. והאוכל, אח האוכל. פינוק של חדר אוכל. המתחרים לעתיד במאסטר שף בישלו לנו ארוחות גורמה. הלכתי רחוק, אני יודע. חדר אוכל צבאי, מה חשבתם? את התזונה שלי השלמתי בשקם עם שוקו, קולה, לחמניות וופלים (וופלים?בפלות? גם וגם?). חצי שנה של טירונות קרבית הסתכמה בתוספת של 6 ק"ג, אבל מי סופר, העיקר שנגמר. שרית חדד שרה את זה טוב יותר: מתוקים הם סוג של נחמה…..

והנחמה הוכיחה את עצמה כל כך טוב, שחזרתי עליה שוב ושוב במשך השנים. הרי מתכון מנצח לא מחליפים. כשעבדתי באינטל ובקומברס פינקו אותנו במקררים עמוסי כל טוב. הטוב הזה כלל מעדנים, קרואסונים, עוגיות –  עולם ההיי טק במיטבו. כל מעבר במסדרון כלל עצירה במטבחון. אני מאלה שכשרע להם הם אוכלים. אז אכלתי. העמסתי על עצמי פחמימות ומתוקים, וזה עזר לי להתמודד עם חוסר עניין בעבודה ומחסור באהבה, בתשוקה ובתשומת לב. הבעיה היא שלפיצוי הזה היה מחיר יקר מדי. ועדיין לא אמרתי כלום על ההוצאות מקניית הבגדים במידה החדשה.

תוספת של 30 קילו ב 12 שנה אולי לא נשמעת מאוד משמעותית, כי הי – זה רק 200 גרם לחודש בממוצע, מה הסיפור? אבל מסתבר שזו לא תוספת זניחה. "רק" 200 גרם לחודש זו אשליה. בפועל לא עליתי בקצב קבוע. בכל פעם שחוויתי תקופה רעה השקעתי באכילה, קפצתי במשקל ונשארתי ברף החדש שהצבתי לעצמי.

ולעליה במשקל יש עוד משמעויות, למשל בסקס. זה מתחיל מפגיעה בדימוי העצמי וממשיך בתדירות שיורדת (וגם, בינינו, אל תספרו לאף אחד, האיכות שמתדרדרת).

לעיתים ניסיתי להילחם במצב: יצאתי להליכות ערב, ניסיתי לרוץ. שכנעתי את עצמי שאני עושה צעדים בכיוון הנכון. לצערי עם הגיל הברכיים סירבו לשתף פעולה. ואז מצאתי פיתרון חדש – רכיבה על אופנים לעבודה וחזרה. תכננתי מסלול שעובר דרך הים ופארק הירקון ודיוושתי כל יום שעה לכל כיוון. הבעיה התחילה בעבודה: הייתי מגיע, מתקלח ומיד אחר כך מתיישב לאכול ארוחת בוקר משובחת על חשבון המעסיק. לאכול? יותר נכון לטחון….

בחיים הפרטיים הילדים גדלו, ולי לא היה אוויר להתרוצץ איתם בגינה ולשחק כדורגל. הייתי שמן, כבד ובעיקר עצוב. עד לאותו משפט של הבן שלי: "אבא למה אתה לא יכול להיות כייפי כמו אבא של דור?" המשפט הזה זעזע את עולמי.

באותה תקופה לא שמתי לב, אבל הכל מתנהג לפי חוקי הפיזיקה. כמו שהגדיר ניוטון בחוק התנועה הראשון – גוף ימשיך בתנועה עד שיופעל עליו כוח חיצוני שישנה את מסלולו. כך גם אני המשכתי בתנועה (תנועת האכילה, כן?), עד שהופעל עלי הכוח החיצוני של הבן שלי. ויש לזה כוח, שלא תיארתי לעצמי אפילו עד כמה.

ומה באמת קרה? בקרוב תשמעו…..

אהבתם? שלחו לחבריכם, שתפו בפייס וכתבו תגובה, גם לייק זה בסדר
לא אהבת? הרבה יותר חשוב, כיתבו לי מה לא אהבתם ולמה
ואם עוד לא עשיתם לייק לדף הפייסבוק שלי ? עכשיו זה הזמן

מאמרים נוספים בסדרה "המתכון לירידה במשקל":

• המשקל הוא ראי של מצב הרוח
• דיאטה זה מצב זמני, הוא לא שורד
• שינוי אמיתי = שינוי הרגלי חיים
• מה הספורט שלי
• ספורט, תזונה, איכות חיים וערך עצמי
• מה שחשוב לי באמת
• לרוץ למרחקים ארוכים