הייתי בן 35, הבן שלי היה בן 5, ובשיא תמימותו הוא אמר לי "אבא למה את לא יכול להיות כייפי כמו אבל של דור?". הרגשתי שקיבלתי סטירה שטלטלה אותי. בעיני רוחי ראיתי את עצמי ממשיך לתפוח ומגיע לממדים של אבא שלי, שמבחינתי זה אומר גדול מדי. מאותו רגע, בכל ערב כשהקראתי לבן שלי סיפור לפני השינה המשפט שלו הדהד באוזניי.
זוכרים שמיודענו ניוטון הוכיח שגוף ימשיך בתנועה עד שיופעל עליו כוח חיצוני? אז הפעם הגוף היה הגוף שלי (בכבודו ובעצמו), התנועה היתה תנועת ההשמנה, והכוח היה המשפט התמים של הבן שלי. אבל מה בעצם אני אמור לעשות? החלטתי, שכמו עץ צעיר שגדל על המדרכה וצריך תמיכה והכוונה שתראה לו לאיזה כיוון לצמוח, מומחה יעזור לי להשיג את המטרה שהצבתי לעצמי.